החום בוטל: 5 ברי בירה מצטיינים – תל אביב

07.07.2018
בירה קפואה מהחבית, נשנושים - ובעיקר אווירה של מקום שלא מרגיש כמו בר בירה. חיליק גורפינקל בוחר: 5 ברי הבירה המצטיינים של תל אביב

לפעמים, כל מה שאתה צריך בשביל להירגע קצת ולהיזכר שאתה חי הוא כוס בירה מהחבית. לכאורה, אין קל מזה; תל אביב מלאה במאות ברים ובהם אלפי ברזי בירה מכל הסוגים – רק תגיד מה אתה אוהב, הושט היד וגע בם. אלא שהאמת היא שהדברים לא כל כך פשוטים.

עוד תל אביב ב-Rex

דבר אחד הוא למזוג בירה מחבית, דבר אחר לגמרי הוא לעשות את זה כמו שצריך והכי קשה זה לעשות שגם מסביב לברז יהיה נעים או לפחות מתאים. מה זה מתאים? קשה להסביר. בר בירות צריך להרגיש כמו בר בירות. כלומר פאב או חמארה – ובוודאי שלא כמו בר בירות.

פעם, לא ממש מזמן, כל בר תל אביבי היה פאב ובכולם שתו בירה. אבל הפעם הזה הולך וחולף בצעדי ענק. גם אם ברוב הברים, שכבר מזמן אינם פאבים, יש עדיין ברזי בירה – אזי בחלק גדול מהם בירה היא לא מה שבעל הבית רוצה שתשתה. הוא רוצה שתשתה קוקטיילים או יין או וויסקי. או כל דבר אחר.

בירה גולדסטאר בפאב מתי (צילום: חיליק גורפינקל)
בחבית, בטח שבחבית. בירה גולדסטאר בפאב מתי (צילום: חיליק גורפינקל)

לפעמים לא איכפת לו שתשתה גם בירה אבל הוא לא ממש רוצה להשקיע בה ולהחליף חבית כל יום, יומיים או ארבעה – לא שבועיים. הוא צריך לתחזק את החבית עם אנשי מקצוע כמו "שלמה בירה", מלך טכנאי ברזי הבירה, לבחור בירה טובה, לדעת למזוג וכמובן – לגרום לכל מה שמסביב להרגיש כמו מקום ששותים בו, לא מקום שמדברים על לשתות בו.

מי שמבין יודע מה אני מנסה להסביר ומי שלא – אולי ימצא שימוש ברשימה הקצרה הזו. כי יש עדיין כמה צדיקים בסדום. הנה הם. כמעט כולם.

לפני שמתחילים: 'נשמטו' כאן מוסדות כמו השופטים, כמה חמארות נפלאות ברחוב מטלון ורשת ברי הבירה 'ביר בזאר' כמו גם היכל הבירה פורטר אנד סאנס. כולם מקומות נפלאים לשתות בהם, אבל הם לא כאלה שאני פוקד בקביעות. זה הכל.

1. מתי

אדון מתיתיהו לנדשטיין, הלא הוא "מתי המקלל" בפי ליצני ועיתונאי הדור, מוזג כאן, במטלון פינת זבולון, בואך שוק לוינסקי בדרום תל אביב את הבירה שלו מתחילת שנות השבעים. לפניו מזגו כאן בירה כבר מ-1935 (השמועה אומרת שלבעל הביתה הקודם קראו אהרון גורפינקל… אבא שלי לא מכיר איש כזה).

פאב מתי (צילום: חיליק גורפינקל)
הישר מהלב. מתי מקלל את הלקוחות ב"פאב מתי" (צילום: חיליק גורפינקל)

בחמארה הקטנה והמיושנת שלו, מצטופפים מדי יום סוחרים מהשוק, פרסים ופולנים, יוונים ואחרים. אליהם מצטרפים קבועים נוספים ומזדמנים שמספרם הולך וגדל והם בטוחים שגילו את אמריקה או לפחות המציאו את הבירה.

מתי, אייק בנו ושמוליק נכדו נוהגים בכולם באותו כבוד פולני ומקללים אותם בלי הרף. איציק ושמוליק אמנם פחות מוצלחים ממייסד השושלת, לפחות בתחום הקללות העסיסיות המגיעות ישר מהלב, אבל אנחנו לא מתלוננים. אחרי הכל, בימים שאחרי אלימלך וגברת הלינקה, שבנם אבי הלך לעולמו לפני כמה שבועות ואני מקדיש לו את הרשימה הזו, ואחרי מלבסקי הדתי מרחוב העלייה וברז הבירה בשוק עלייה עצמו, מתי הוא כל מה שנותר לנו, יברך האל אותו ואת הברזים שלו.

כן, עכשיו יש כבר ברזים ברבים ולא רק גולדסטאר כמו פעם, אבל כולם שותים גולדסטאר ונושכים איזה מלפפון חמוץ צעיר ליד וגם דג כבוש, אם הם יודעים מה טוב – ומדובר בדג הכבוש הטוב בעולם – או 'סתם' הרינג מלוח. וזוכים. כי מי יודע עוד כמה שנים יעמוד כאן היהודי הטוב הזה, בן ה-88.

במהלך 20 שנותיי כעיתונאי כתבתי אלפי מילים על מתי. רובן לא מוצלחות מספיק, לפחות לא לטעמי כי אחרי הכל, לך תכתוב כתבה טובה על מי שחיים גורי בכבודו ובעצמו כבר הקדיש לו ספר שלם לפני כמה עשרות שנים ("רשימות מבית היין". מוזמנים לחפש. לא תמצאו).

לך תכתוב כמו שצריך על מי שעשרות עיתונאי אוכל ויין כבר הפכו מזמן לאגדה חיה. מה שהכי פחות מתאים לאיש הארצי הזה, שאוהב לשתות, אוהב לקלל (רק את מי ששווה את זה) ואוהב חתולים לא פחות מבני אדם. כך לפחות זה נראה מהצד.

 

2. עמירם

עמירם ונורית כבר לא גרים כאן. הם מטיילים בארץ ובעולם, בקראוון המקסים שלהם, נהנים מהחיים כמו שרק מעטים יודעים ורק למעטים מגיע. אחרי עשרות שנות מזיגת בירה יצאו השניים לפנסיה.

לכאורה נדמה היה שזהו קיצו של המקום הוותיק והמופלא הזה שנוסד ב-1976. אבל חגית קוטון (אקס 'בטי פורד' למי שזוכר) חשבה אחרת. היא עשתה מעשה וחוללה נס – הצליחה לשמור על "עמירם" בלי עמירם.

עמירם הוא שמורת טבע והוא ההוכחה שאפשר לנהל חמארה נהדרת גם בצפון תל אביב שהיא לכאורה האנטיתזה המושלמת והמוחלטת למקום בו צריכה ויכולה להיות חמארה בשונה משוק לוינסקי או שוק מחנה יהודה, למשל.

A post shared by Ray White (@rayyo) on

אז נכון, עמירם אינו באמת חמארה. הוא שילוב מוזר ומקומי לחלוטין של פאב אנגלי ואלוהים יודע מה, מין בן כלאיים מוזר וחד פעמי בין כל מה שטוב ויפה אצלנו לבין תרבות ברים אמיתית של מעבר לים.

גברים מזדקנים רובצים על הבר משעות הצהריים המוקדמות, שותים את הגינס הטובה בעיר ולצידה גם טובורג ועוד כמה, אוכלים דג מלוח מצוין או פלטת מטוגנים (להיט גדול בשנות ה-70 ששרד כאן לשמחתי), או ירקות – ויודעים גן עדן בחייהם.

במזגן המצוין, מול שני ברמנים מעולים – מריאנה ותומר שמוזג גם במנזר, מעל הרצפה שפעם היתה מפוזרת עליה עוד נסורת מארבעה נגרים השכנים. אז נכון, לפעמים יש כאן הופעות (עמירם ונורית לא היו מעלים על דעתם) ודי. ג'יי מזדמן, בדרך כלל בדמותו של ליעם פרנקפורט, עוד אגדה תל אביבית, ואפילו קוונטין טרנטינו קופץ לפעמים לשתות (בחיי) וכל זה מאד לא פעם, אבל כל כך יפה ומקסים שלמי אכפת. עובדה, אפילו נורית ועמירם באים לבקר ונותנים את ברכתם בכל פעם מחדש.

אז אם באים בשקט, ולא מפריעים לקבועים או מנסים 'להשתלב' אלא סתם שותים גינס ואוכלים משהו, והכל טעים, מתחת לכרזות הישנות של גינס ואוסף המיניאטורות והקופה הרושמת הישנה, אפשר לרגע לדמיין שיהיה בסדר. כבר בסדר. כל עוד חגית כאן, שומרת על עמירם.

עמירם, התערוכה 8, תל אביב, 03-5441634, א'-ה' 12:00- חצות, ו', 12:00-18:00

פאב עמירם (צילום: חיליק גורפינקל)
פאב עמירם (צילום: חיליק גורפינקל)

3. בר-בוניה (הבר של "ברבוניה")

בר – בוניה (ונא לא להתבלבל עם ברבוניה על 2 סניפיה – כבודם במקומם מונח והם מסעדות האם והאב של הילד הקטן והמופרע הנ"ל) היא קודם כל המקום של עזרא מרמלשטיין, הבעלים, שהגדיר אותו פעם, ובצדק גמור, "הבר הכי טוב בעולם".

זו אינה מאורת בירה קלאסית ובאים לכאן גם בשביל המוסיקה המשובחת, הברבוניות המטוגנות, הסשימי הכי טוב בעיר (כן כן), וכל שאר המנות המצוינות (אל תחמיצו את ראש הלוקוס) וכמובן האווירה הפרועה והחד פעמית.

ועדיין, כשאחת הברמניות הנאוות מוזגת לך כוס מקציפה של בקס או ארדינגר או מה שלא מוזגים עכשיו בבר המופלא הזה, אתה יודע שיש אלוהים, אפילו שאין.

אבל אם היה, גם הוא היה רוצה לשבת בבר הקטן והצר הזה, על אחד הספסלים הגבוהים, או אפילו על הבר עצמו, לבהות בקירות העץ ומדפי המשקאות, ולבקש בשקט עוד אחת. מהחבית, בטח שמהחבית.

בר-בוניה. בן יהודה 192, 03-5276965, א'-ש' 12:00- 00:00

4. הטברנה של אלירון

הטברנה היוונית של אלירון היא בעצם ממשיכת דרכו של המקום הקטן של יוסי אנג'ל, אחד המוזגים הכי מצחיקים ונפלאים שהיו כאן. יוסי פרש כבר מזמן לגמלאות אבל ממשיכי דרכו, שהפכו אמנם את המקום לגדול ורציני הרבה יותר, שומרים עדיין על אותה מסורת ארוכת שנים של גולדסטאר קפואה הנמזגת לכוסות קפואות גם הן ושאותה אפשר עדיין לשתות בעמידה ליד הדלפק הקטן בצהריי היום ולהמשיך הלאה מבלי לעשות טקס גדול מכל העניין.

יש מנות קטנות ופשוטות שאפשר לאכול ליד אבל לא חייבים, אבל בכל זאת כדאי לקחת לפחות קצת פול מצרי וקצת שקדים במים. יש גם דגים מטוגנים לפעמים ושאר טובין ים תיכוניים קלאסיים, ובערב יש לפעמים זמר יווני או סתם מוזיקה יוונית נהדרת ועדיין – שום דבר לא מנצח את הכבוד למורשת המזיגה הנהדרת של יוסי אנג'ל. ובשביל זה – למרות ששוק הפשפשים הפך לדיסנילד של קניות ותיירים מכל רחבי הארץ – כדאי עדיין לבוא. ועוד איך.

הטברנה של אלירון. רבי פנחס 13, שוק הפשפשים, יפו. 03-6838611. א'- ה' – 10:00-00:00, ו', 09:00- 17:00

5. המנזר

המנזר לרבים הוא קודם כל בית חם לצעירים, גם אם לא רק. פעם הוא נחשב מקום של תרמילאים, ובעצם אולי גם היום – אבל זה חוטא לאמת. הקהל הגדול הוא אולי המגוון ביותר שיש, בעיקר אם מתבוננים בו בקפידה: משוררים ופילוסופים (מחופשים לאינסטלטורים), נערות רוק ועכברי ברים מזדקנים, שמאנים בדימוס וזייני שכל. וזו רק ההתחלה.

אבל כשאתה יושב כאן על הבר, בעיקר בצהריים, שלא כמו רוב הלקוחות שמגיעים מאוחר הרבה יותר, אתה מרגיש לרגע אזרח העולם, גם אם זה עולם מדומיין שליאור ואתה המצאתם.

A post shared by Lior Hargil (@monasterylife) on

רבים אינם יודעים כלל שיש כאן אוכל – ולא סתם אוכל, אלא כמה מנות מהטובות בעירנו, אם לא למעלה מכך. הם בטוחים שכל מה שאוכלים כאן זה טוסט, מקסימום "פיתהבב" – אותו קבב נהדר בפיתה. אבל ליאור הרגיל מכין יופי של אוכל – מקורי ונועז, יצירתי ובעל שורשים עמוקים בטובי מטבחי העולם.

ועדיין, לפני ואחרי הכל, המנזר הוא מקדש מעט לחובבי הבירה. כולם שותים כאן בירה, גם אם יש לא מעט משקאות אחרים. והבירה כאן נהדרת. 3 סוגי גולדסטאר – רגילה, לא מסוננת וחזקה, פילזנר צ'כי נפלא, בקס גרמנית, גינס אירית, בירת החיטה ויינשטפאן ואפילו סיידר אלכוהולי על קוביות קר. כולן נמזגות כאן ביד אומן, טריות להפליא – אות ועדות לתחלופת החביות הגדולה.

המנזר. אלנבי 60, תל אביב, 03-5173015 פתוח 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה חוץ מאשר ביום כיפור.

לנשמת אבי ברמן ז"ל

 

תגובות לפוסט