יש לי בירה הכי טובה: 6 הפאבים וברי הבירה הטובים בישראל

בירה היא לא רק שמחה, אלא גם עצב, משום ששתיית בירה היא קצת כמו החיים עצמם. שמחה ועצובה.

עוד כתבות באתר Rex:

• 12 מקומות לאכול בהם חומוס מעולה | מקומי
• 5 מסעדות טריפוליטאיות שמגישות מפרום מצטיין
• רודף חמון: 5 ברי טאפאס מצטיינים | מדריד

הרשימה הזו נכתבת עם דמעות בעיניים. בתחילת החודש הלך לעולמו מתיתיהו לנדשטיין – "מתי המקלל", כפי שכונה בעשורים האחרונים על ידי מעריציו, שהלכו והתרבו. איך אפשר לתאר בכמה שורות מקום שהיה הבית שלך? תקראו עוד מעט מה שכתבתי ואני חושב שתבינו.

את הוורסיה הקודמת של הרשימה הזו – על ברי הבירה הטובים בתל אביב – הקדשתי לזכרו של אבי ברמן, בנו של אלימלך וממשיך דרכו בבר הלא פחות מיתולוגי ממתי המקלל במתחם שוק לוינסקי. בשנים שחלפו מאז הלך לעולמו גם עזרא מרמלשטיין, בעליו של בר-בוניה.

כך הולכת ומתארכת לה רשימת הברים שהיו ואינם או כבר אינם מה שהיו: אלימלך, שאול, מלבסקי, המוזג, ברומטר, שניידר. רק נותר לקוות שאיציק ושמוליק, בנו ונכדו של מתי, ימשיכו לשמור על רוחו של המקום.

■ בארוד – ירושלים

בארוד של דניאלה לרר הוא אולי לא בר בירות קלאסי, אבל בעצם הוא ועוד איך.

דניאלה מוזגת גינס. יכול להיות שיש עוד משהו, לא זוכר – וזה גם לא משנה. עובדה שאני לא זוכר. הגינס כל כך טובה, כמו של חגית בעמירם, כמו של ראובן במעיין הבירה. כלומר, הכי טובות שיש.

הגינס היא רק סיבה אחת, אמנם טובה מאד, לעלות לרגל לירושלים. הסיבות הנוספות הם האוכל היהודי-בלקני של דניאלה. דניאלה שיש לה ידי קוסמת, חיוך עצוב וסיגריה נצחית. דניאלה שמכינה בעצמה את הפסטליקוס והבויקוס הכי טובים שיש – מאפים קטנים ממולאים בבשר ובגבינה בהתאמה, שזה תיאור בנאלי קצת ליצירות המופת של דניאלה.

יש עוד המון מנות, והמון שנים של זכרונות ממקום שפעם היה ביתה של הבוהמה הירושלמית עד שזו מתה כמעט כולה או עברה לתל אביב. לא נותרו מוסדות שתיה ירושלמים קלאסים מלבד בארוד אבל הוא לבדו שווה לחיות בשבילו. העיפו מבט בפרטי הנוסטלגיה התלויים על הקירות ומפוזרים על הבר, קיראו קצת בספר הזיכרונות. דברו קצת עם דניאלה. אתם לא תהיו אותם אנשים אחר כך. אני מבטיח.

בארוד. חצר פיינגולד, ירושלים. הכניסה דרך יפו 31 או מכיכר החתולות בצד השני. ב'-ו' 17:00- 01:00. ש' 12:30-01:00.

■ מעיין הבירה – חיפה

כשהיית צעיר, כל מה שידעתי על חיפה הוא ש'מעיין הבירה' נמצא בה. הייתי עולה על הרכבת, יורד, הולך ברגל למעיין, שותה 2-3 בירות, אוכל קוסטיצה, או פסטרמה, או קרפלך מטוגנים, או שלושתם, וחוזר הביתה.

מאז גדלתי, וגם המעיין. אבל גם בחלוף השנים, והכוחות לשתות, וגם אחרי שהמעיין גדל והתרחב עד מאד, אולי קצת יותר מדי, וגם כשכבר אין כמעט אף מלח עברי, עם או בלי כתובת קעקע, על הבר.

נחום מאיר, בעל הבית המיתולוגי שעוד זכיתי להכיר, כבר מת מזמן, ובכן גם אחרי כל זה, שווה עדיין לבוא. שווה כי ראובן, בנו של נחום, יודע את המלאכה. שווה כי הקוסטיצה והפסטרמה וגם הגפילטע, הרגל הקרושה וכל שאר המנות הרומניות-אשכנזיות – עדיין נפלאות.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by מעיין הבירה (@myynhbyrh) on Jan 9, 2017 at 10:25pm PST

וגם אם יש עכשיו אינספור סוגי בירה (מהחבית, בטח שמהחבית) עדיין מוזגים כאן גולדסטאר וגינס נפלאות.

וגם אם כבר לא מחלקים כאן אוכל לרעבים (ואולי כן, מי יודע) כמו שנהג נחום מאיר לעשות כשראה אחד מהם עובר ברחוב והיה מזמין אותו להיכנס ולאכול (וכך, אגב, נהג גם מתי, כפי שגיליתי אחרי מותו השבוע), עדיין אפשר לחוות כאן משהו מאווירת הימים ההם, כשחיפה היתה מקום קשוח של מלחים ותל אביבים היו אורחים מוזרים בבר הזה, שהיום יש בו לא פחות אורחים ממקומיים וגם המקומיים נראים קצת כמו אורחים.

מעיין הבירה, נתנזון 4, חיפה. 04- 8623193 א,ב,ד' ה', ו'- 10:00- 17:00, ג' 10:00-23:00.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by מעיין הבירה (@myynhbyrh) on Jan 7, 2017 at 11:03pm PST

■ ביר בזאר (סניף שוק הכרמל)

אם מישהו היה מספר לי לפני שנתיים-שלוש, כשכתבתי את המהדורה הקודמת של הרשימה הזו, שיבוא יום ואכליל בה את בסטת הבירות החמודה הזו בפינת הכרמל ורמב"ם, הייתי שואל אותו כמה בירות הוא שתה.

אבל הנה, זה קורה. יש הפתעות. וזה קורה לא רק בגלל שבר-בוניה היא כבר לא מה שהיתה, והבר של אלירון בשוק הפשפשים נסגר ואני צריך מחליף. ואפילו לא רק בגלל שכאן אני עוצר בכל אחד מהסיורים המאורגנים שלי בשוק הכרמל.

זה קורה בגלל שאיכשהו הבנתי שזה יופי של מקום, ובהיותו בעצם באסטה יותר מבר, כלומר דוכן בירות ולא ממש מקום, הוא מצליח לייצר אווירה נהדרת, כזו שגם חנטריש כמוני נהנה ממנה עד מאד.

רק בירות בוטיק ישראליות יש בביר בזאר (שהפכה כבר לרשת – עם סניפים בפשפשים, בלווינסקי ואפילו עוד אחד בכרמל, מאה מטר מהמיקום המקורי). לכאורה, מתכון בטוח לכישלון. לפחות אצלי. והרי רוב הבירות הללו הן או מתוקות מדי, או 'כשותיות' מדי, או מקושקשות מדי. והנה, למרות זאת, אפשר למצוא כאן כמה לאגרים טובים (אלו של אלכסנדר למשל) וגם ipa או איך שלא קוראים לדרעק הזה, שגם אני מחבב.

בירת הבית, הלא היא 'חתול שמן' היא יופי של בירה, במיוחד אחרי קנקן שלם ממנה (יש גרסת מזיגה כזו כאן), המוזגים תמיד חייכנים, אדיבים וידענים, והפלאפל של אלעד מהדוכן ממול מספק את כל צורכי האכילה, אם מתעוררים כאלה. בקיצור, יש הפתעות בחיים. וזה, כמובן, נחמד.

ביר בזאר, סניף הכרמל המקורי, הכרמל פינת רמב"ם. א'-ה' 10:00- 19:00, שישי עד 16:00 בערך.

■ עמירם – תל אביב

עמירם הוא שמורת טבע, שילוב מוזר ומקומי לחלוטין של פאב אנגלי ואלוהים יודע מה. מין בן כלאיים מוזר וחד פעמי בין כל מה שטוב ויפה אצלנו לבין תרבות ברים אמיתית, כזו של מעבר לים. הוא גם ההוכחה שאפשר לנהל חמארה נהדרת גם בצפון תל אביב שהיא לכאורה האנטי-תזה המושלמת והמוחלטת למקום בו צריכה ויכולה להיות חמארה – שוק לוינסקי או שוק מחנה יהודה, למשל.

כך גברים מזדקנים רובצים על הבר משעות הצהריים המוקדמות, שותים את הגינס הטובה בעיר ולצידה גם טובורג ועוד כמה, אוכלים דג מלוח מצוין או פלטת מטוגנים (להיט גדול בשנות ה-70 ששרד כאן לשמחתי), או ירקות , ויודעים גן עדן בחייהם.

עמירם, התערוכה 8, תל אביב, 03-5441634, א'-ה' 12:00- חצות, ו', 12:00-18:007

■ המנזר – תל אביב

המנזר הוא מקדש מעט לחובבי הבירה. כשאתה יושב כאן על הבר, בעיקר בצהריים, שלא כמו רוב הלקוחות שמגיעים מאוחר הרבה יותר, אתה מרגיש לרגע אזרח העולם – גם אם זה העולם המדומין שיצר כאן הבעלים, ליאור הרגיל.

כולם שותים כאן בירה, גם אם יש לא מעט משקאות אחרים. והבירה כאן נהדרת. שלושה סוגי גולדסטאר – רגילה, לא מסוננת וחזקה, פילזנר צ'כי נפלא ואפילו סיידר אלכוהולי. כולן נמזגות כאן ביד אומן, טריות להפליא – אות ועדות לתחלופת החביות הגדולה.

רבים אינם יודעים כלל שיש כאן גם אוכל. ולא סתם אוכל, אלא כמה מנות מהטובות בעירנו, אם לא למעלה מכך. הם בטוחים שכל מה שאוכלים כאן זה טוסט, מקסימום 'פיתהבב', אותו קבב נהדר בפיתה. אבל ליאור מכין יופי של אוכל. מקורי ונועז, יצירתי ובעל שורשים עמוקים בטובי מטבחי העולם.

המנזר. אלנבי 60, תל אביב, 03-5173015 פתוח 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה חוץ מאשר ביום כיפור.

■ מתי – תל אביב

התחלתי להסתובב בשוק לוינסקי ולשתות בו בגיל 17, אבל רק אחרי עשור אצל אלימלך השכן ואצל שאול ברחוב אילת, העזתי להיכנס למאורה הקשוחה של מתי.

גם אז, ובעצם עד היום, שמרתי מרחק. עמדתי בפינת הבר, שתיתי את הבירה שלי, אכלתי דג כבוש ומלפפון חמוץ (כשעוד היה גפילטע, הכי טוב שאכלתי מימי, אז גם אותו) והלכתי הביתה. אבל תמיד חזרתי.

לפעמים אתה עשוי לחשוב שהמוזג שלך הוא גם חבר, אולי אפילו משפחה. לפעמים הוא אפילו יתפקד ככזה עבורך.

יש בוודאי כאלה שמתי – שנודע בכינוי "המקלל" ושהלך בתחילת החודש לעולמו – הפך לחברם. ואולי אפילו, איני יודע, כאלה שהיו בעיניו חברים שלו. אני בכל אופן, מעולם לא הייתי כזה. גם לא ניסיתי. איני יודע אפילו אם רציתי.

אבל אולי מכיוון שמעולם לא היה לי חדר משל עצמי, כי מרגע שנולד אחי כשהייתי בן שלוש, גרנו יחד באותו חדר עד גיל 24 ואחר כך עזבתי את הבית ועברתי לגור עם אהובתי, ואיתה ואחר כך גם עם ילדנו אני גר כבר 30 שנה וגם בבית שבניתי אין לי חדר משלי (למי יש?) – החמארה של מתי היתה החדר שלי.

זה היה המקום שלי, מקום בשבילי שבו אני יכול לעצור בו את הכל. לא לדבר בטלפון, לא לדבר עם חברים ואפילו לא לדבר עם מתי או איציק או שמוליק. לא עם ליאורה או סוניה לפניה. לא עם יוסף זצ"ל, שאיתו היה אולי הכי כיף לשתוק ולהביט בו מוזג ומעשן. איתו ועם מתי שותפו כמובן.

לא לחשוב, לא לדאוג. לנשום, לשתות ולבהות. לפעמים לצחוק. להסתכל על אנשים. על הרחוב שתמיד היה לו מקום גם בפנים. לחיות.

אז כן, זה מה שבר הגון אמור לעשות בשבילך. אבל כאן, אצלנו, יש הרי כל כך מעט כאלה. וכמו שלך לא היה ולא יהיה. לא כאן ולא בשום מקום בעולם.

בשלוש השנים האחרונות הבאתי לכאן לא מעט אנשים במסגרת הסיורים שאני מארגן בשוק.רק לאחרונה למדתי לא לפחד כל כך (אלוהים יודע ממה) והתיישבתי בתוך "מתי" ולא בחוץ. כמה כיף זה היה. חלק מהאורחים שהבאתי לכאן התאהבו כמוני. חלק לא הבינו. אפילו איתם ידעתי להיות כאן עם עצמי ונדמה לי שזה לא הפריע להם. אולי להפך. כי יכול להיות שאפילו הם, אנשים שאיני מכיר, הרגישו איך אני נרגע ונהנה באמת – וחי עם עצמי בשלום לרגע.

ופתאום הבנתי שזה הצליח להיות המקום שלי דווקא בגלל כל מה שזה לא הפך להיות וכל מה שמתי לא הפך להיות עבורי. לא בית, לא חדר עבודה, או חדר אחר, לא חבר ולא משפחה.  מקום. בשבילי. רק בשבילי.

מתי. זבולון 41, תל אביב. משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הערב המאוחרות.  בשישי עד אחר הצהריים. שבת סגור. אין טלפון וגם אם היה…

לנשמת מתיתיהו לנדשטיין ז"ל