כבר כמה זמן שלא התארחתי באחד ממלונות ארצנו. הסיבה לכך היא כי רעיתי בשדות זרים. זה אני וזה לא הם זה, אני נשבע: פשוט כל החופשות שלנו בבית הפכו מסופשבוע מקומי בארץ ל-"קדימה, בואו ניסע לחו"ל".
עוד כתבות של "מר בשר" באתר רקס:
- המבורגר קלאסי בקלי קלות – המתכון של רפי אהרונוביץ'
- שניצל מושלם – כך מכינים אותו: מתכון וגם מדריך
- מתכון להכנת רוסטביף מנתח אנטרקוט עם וויסקי
השבוע, ולא באשמתי אלא באשמת הגברת – מצאתי עצמי ב"יערות הכרמל", שלדעתי היה המלון שהתחיל את הטרנד המבורך של מלונות הספא. בהם, חוץ משירות ואווירה, אפשר גם למצוא אוכל ברמה אחרת – לפחות בהשוואה למלונות מקומיים.
לכן גם קוראים במקומות כאלו לחדר האוכל מסעדה. ברור שלא ניתן לשפוט בישול מוסדי לקהל מגוון באותם פרמטרים שבהם מתייחסים למסעדת שף. מאידך, הבישול המוסדי, בייחוד במלונות ספא, מבחינתי כבר מזמן צמצם את הפער. באיכות חומרי הגלם, בשיטות הבישול וגם בהגשה.
נתחיל מהסוף: האמת שהיה תענוג. שעות הצהריים המוקדמות עברו עלינו בעיסוי רקמות עמוק מבחור בשם מתי, ששלח אותי מרחף (טוב, עם עזרה של בירה) לשבת על שפת הבריכה. שם, בצל, רוח קלילה של יום שרבי במיוחד ליטפה את ראשי. מוזיקת רקע מרמקולים חבויים בין העצים השלימו את האווירה.
חלבית של מסעדה
אבל לא בשביל הבריכה התכנסנו כאן. רציתי לספר לכם דווקא על ארוחת הצהריים. זו הארוחה שברוב מלונותינו מקדישים לה מינימום תשומת לב על פי רוב. היא גם, בהתאמה, הכי אפורה. כל זאת מכורח הנסיבות: רוב האנשים יאכלו ארוחת בוקר וערב במלון. לכן ארוחת הצהריים הכי פחות חשובה לאורחים.
עם זאת, ולמרות – ואולי בגלל! – היותה חלבית אהבתי את ארוחת הצהריים הפעם מאד. על מזנון הראשונות הצבעוני הצלחתי לדלג שכן כרגיל אני מנסה נואשות לשמור על משקלי בתחום הסביר. זאת למרות שהוא בהחלט נראה מזמין.
התיישבנו ובחרנו מהתפריט עיקריות. טורטליני במילוי גבינות רכות הגיעה ברוטב עדין ועם עגבניות שרי, צנוברים, בזיליקום וגבינת ריקוטה מעל. הכל השתלב ממש טוב והמנה היתה קלילה ואוורירית. מנה קלאסית לצהריים, במיוחד כאשר אתה רוצה להשאיר מקום לערב.
המנה הזו ממש הפתיעה שכן הפסטה היתה מוכנה פרפקט, הוכנה על המקום ובהחלט היתה ברמה של מסעדה איטלקית.
המנה השנייה שהזמנו הייתה מנת דג מרוקאי מבורי שהיתה אף טובה יותר. שיחוק של גרגרי חומוס מבושלים ומטוגנים עד לפריכות מעל, עם לימון וכוסברה ברוטב אדום בוהק לוהט במידה (כך שגם אני הצלחתי לאכול. לא סתם אומרים שדג מרוקאי זה כמו חריימה רק קצת אשכנזי). חתיכות פלפל חריף חי וגם קוסקוס ליד שספג יפה את הרוטב. בירה מלכה אדמונית ממבחר המשקאות של המסעדה ליוותה יפה את המנות. מצוין.
ולקינוח (טוב, כמעט!) – ראשונות
אחרי הדג נשברתי. הלכתי למזנון הראשונות ולקחתי פוקאצ'ה שספגה יפה את שאריות הרוטב. גם כשהצלחת נוגבה סופית לקחתי עוד אחת מרוב שהייתה טובה – ואני יש לי סיפור אהבה עם פחמימות.
שניה לפני הסוף, לקחנו גם עיקרית נוספת: מאפה של אטריות קדאיף פריכות ושזופות עם חצילים שרופים שניחוח האש עדיין היה בהם וכן בצל ירוק ליד. טפטפתי עליו מעט מהלימון שהיה בדג המרוקאי. חביב.
עוד בירה, פנקוטה לקינוח וקפה. כך תמה לה עוד ארוחת צהריים. אוכל של מסעדה במובן הטוב של המילה.
הכותב היה אורח חשבון הבנק שלו
וונדי,
מדהים, נהניתי מכל רגע , כאילו שהייתי שם